<h1>צרור החיים הדרך הראשון סימן י'</h1>
<h2>דף ה:</h2>
והמתפלל לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר כדי שלא יהיו עיניו נוטות לכאן ולכאן. ואין יושבין תוך ארבע אמות של מתפלל בין מלפניו בין מלאחריו בין מן הצדדין. ודעת הגאונים ז"ל דדוקא ביושב ובטל, אבל אם היושב עוסק כגון בק"ש וברכותיה שפיר דאמי, ולא יזוז ממקומו היושב.
<h2>דף יא:</h2>
ויברך על התורה דהיינו הערב נא, ומנהג העולם כבר לקרוא פרשת צו את בני ישראל את קרבני לחמי, ושונין אי זהו מקומן ומדרש ר' ישמעאל, ונתקן בעבור העוסקים במלאכה לצאת ידי חובה במקרא ומשנה ותלמוד, ועל זה דעת היה אומר ר' זרחיה כי אלו שלש ברכות הן על התורה כנגד מקרא ומשנה וברייתא. אבל [האחרים] אינם יוצאים ידי חובתם, משום והגית בו יומם ולילה (יהושע א), על ידי הדחק קאמ', אבל מי שאינו דחוק חייב לעסוק בתורה בקבע. וברכה זו דעל התורה למי שלומד אחר כך בתורה אי צריך לברך, כבר נחלקו בו הראשונים. רש"י ז"ל ומקצת התוספות. ודעת התוספות דמברך אשר בחר בנו וגו' יצא בברכה זו כל היום, אפילו הפסיק [וחזר]. ורש"י ז"ל היה חוזר ומברך כדרך שאדם מברך אשר בחר בנו אחר כך כשהוא [קורא] בספר תורה מברך עליה. ואינה ראיה דברכת של תורה בבית הכנסת תקנה בפני עצמה היתה. והכלל מה שסובר (נ"א שסידר) מורי הרשב"א ז"ל דמי שהוא קורא בשחר וברך על קריאתו והולך לעסוק בעניניו ודעתו לחזור ללימודו ואינו מסיח דעתו ממנו, יוצא בברכה ראשונה, ואין צריך עוד לברך. אבל אם ברך ועוסק בתורה והסיח דעתו מלקרוא ואחר כך נזדמן לו ורצה לקרוא, צריך לברך, שכבר הסיח דעתו ונמלך, דומיא דשמש העומד בפני בעל הבית שהוא מברך על כל פרוסה ועל כל כוס דנמלך הוא, ובעל הבית עצמו אינו מברך אלא פעם אחת, דדעתו על כל מה שיביאו לו. ויש שנוהגין לומר מערכה דאביי, דאיתא במסכת יומא (לג, א), כי אומר' כי ר' ישמעאל מדרש ואינו תלמוד. וכבר נהגו העם לומר ר' ישמעאל. ואמ' ברוך שאמר ואחר כך פסוקי דזימרא, ואחריה ברכה דישתבח שהיא סיומא לברוך שאמר. ועל כן דעת הרי"ף ז"ל שלא להשיח בנתים.
<h2>דף כד:</h2>
ומכין עצמו לתפלה כרב כהנא דהוה מציין נפשיה ומצלי אמר, הכון לקראת אלהיך ישראל (שבת י, א). וכשאדם מתפלל לא יהא רק. והרק בתפלה כאלו רק בפני המלך. ואם נזדמן לו רוק בעומד בתפלה, מבליעו בטליתו. ואי איננה [נ"א: אנינא] דעתיה ישליכנו לאחוריו. ירושלמי (ברכות ג, ה) לפניו אסור לאחריו מותר. לימינו אסור לשמאלו מותר. ואם שלא מאונס אסור.
<h2>דף לא.</h2>
ואל ישמיע קולו בתפלתו. והמשמיע [קולו] בתפילתו הרי הוא מקטני אמנה, והמגביה קולו בתפילתו הרי הוא מנביאי השקר אלא יתפלל בלחש, כמו שמצינו בחנה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע (שמואל א, א).
ושתוי אל יתפלל ואם יתפלל תפלתו תפלה, אבל שכור המתפלל תפלתו תועבה. שתוי, שיכול לדבר בפני המלך. שכור שאינו יכול לדבר לפני המלך. ואמרו בירושלמי (ברכות ה, א), כי הבא מן הדרך אסור להתפלל שנ' (ישעיה נא) ושכורת ולא מיין. וגם אמרו בעירובין (סה, א) מי שיש לו צרה אל יתפלל. ושמואל לא היה מתפלל בבית שיש בו שכר. וכתבו בתוספות דדווקא להם שהיו מכוונים בתפלתם, אבל אנו שאין אנו מכוונין כל כך מוטב להתפלל. ולא נמנע עצמנו מהתפלה.
